גם סרטן וגם מבוגר

8 באפריל, 2018

​

"כשגילו לי את הסרטן, אז אמרו לי "כן, לימפומה זה סרטן שהוא מאוד נפוץ בקרב מבוגרים צעירים".

אתם מבינים?!, גם סרטן, וגם אני נחשב כבר "מבוגר".
כל החיים שלי בניתי על זה שאני צעיר ויפה, והנה, היום... פתאום ברגע אחד, לקחו לי הכל. אולי אחרי שיחזרו לי הגבות אני אוכל לנסות להחזיר ה"טייטל" - "יפה", אבל יש לי עוד קצת... אולי בסוף החודש נגיע לשם.
טוב..., אחרי הפתיחה הספק משעשעת, בואו נחזור לעניין עצמו.

אתם יודעים, זה משהו שאף אחד לא מדבר עליו (או לפחות דיבר), סרטן בקרב אנשים צעירים (טוב, בסדר, נו..., מבוגרים צעירים).

תמיד כשהסרטן איכשהו היה עולה בשיחות, תמיד היה לו כזה דימוי של מחלה של אנשים מבוגרים. אני חושב שאיכשהו זה הפך אותנו, ה"מבוגרים הצעירים" לשאננים, בטוחים שאנחנו סוג של "סופר-הירוז". "לי? סרטן? באיזה קטע?!, אין סיכוי שזה יקרה".

אבל הנה, זה קורה! וזה פשוט תופס אותך לא מוכן. אם תהיתם, במקרה, מבוגרים צעירים הם אנשים בגילאים 18-35.
 

אני סך הכל בן 33 ואני חולה סרטן?, באיזה קטע?, מה?, למה? איך זה קרה!?
אני מתאמן לפחות פעמיים בשבוע עם מאמן אישי כבר במשך שנתיים, אני אוכל טוב, ישן טוב, אני חושב שאפילו לא הייתי מצונן בחמש שנים האחרונות. לא ברור...
אבל עזבו אתכם משטויות, מסתבר שזה לא משהו שאפשר להתכונן אליו, והאמת שגם לא צריך. כשזה קורה, אז זה פשוט קורה ונאלצים להתמודד.
 

להתמודד? או! זו בדיוק הנקודה!

אני כבר אומר מראש, אני לא רוצה להשמע ביקורתי, ובאמת, אין לי שום מילה אחת רעה למערכת הרפואית בין אם זה הרופא, האחיות, המזכירות, או מי שזה לא יהיה. כולם כולם כולם, אבל באמת כולם עושים עבודה מצילת חיים! ואני די חושב שאנחנו באמת בדרך הנכונה לכך שהם באמת מצילים לי את החיים, ככה שהכל מתגמד.
אבל, מאוד חשוב לי דווקא להביע איזושהי תחושה שאולי תתן קצת חומר למחשבה.
אוקיי, אולי זו בעצם כן קצת ביקורת על המערכת, אבל נו..., מי לא אוהב לבקר את המערכת? (זה באופנה היום!).

אז ככה, כשילד עד גיל 18 לצערנו מאובחן עם סרטן, הוא מטופל במחלקה ייעודית לילדים. במקביל לטיפול הקונבנציונלי, במחלקות ילדים שמים שם דגש רב על טיפולים תומכים מותאמים לילדים. די ברור, לא?
אבל מה קורה לאותם "מבוגרים צעירים" שהסרטן תופס אותם בשיא חייהם, בפיתוח הקריירה, הזוגיות, האישיות, בניית העתיד,  או כמו שמישהו הגדיר את התקופה הזו, "תקופת הזינוק של החיים"? שאלה טובה, גם אני ועוד הרבה חולים כמוני שואלים את עצמנו.

בינתיים, התשובה היא שהם איפשהו נבלעים בתוך הגדרת החולים ה"מבוגרים" או במילים אחרות - מי שהוא לא ילד, כלומר, הוא פשוט מעל גיל 18. וזה עניין קצת בעייתי. תחשבו על זה, הצרכים של חולים בני 18-35 לא יכולים להיענות באותה צורה כמו של בני 50, 60 או 70... ופה המערכת קצת (הרבה) מפספסת.
למשל: אי יכולת לקיחת משכנתא, הרי מי יתן לי עכשיו ביטוח חיים!?
לשבור את הראש האם לעבוד או לא בזמן המחלה ולהילחם על הקריירה בזמן שנלחמים על החיים. מה, למישהו באמת אכפת שיש לי סרטן!? העסק צריך לרוץ קדימה.
התמודדות עם מקום עבודה שלא מוכן להפנים שאתה לא 100%.
התמודדות עם האופציה שאולי לא תוכל להביא ילדים בעתיד.
התמודדות עם שינוי מהיר וקיצוני במראה החיצוני. אין מה לעשות, בחיים היום המראה החיצוני בטח בגילאים האלה משחק תפקיד.
החשש מהחזרה לשגרה לאחר המחלה והחזרה לחיים ה"רגילים".
והרשימה עוד כל כך רחוקה מלהסתיים.

אבל דבר אחד שלא באמת מדברים עליו כל כך, הוא הזמן של הטיפולים הכימותרפים עצמם. הזמן הזה בו אתה יושב עם צינורות ועניינים שתקועים לך בתוך הוריד למשך כמה שעות. אגב, אני מאמין שאני לא היחיד שחושב על זה או מרגיש את זה, אבל אולי אף אחד פשוט לא אומר את זה, אולי לא נשמע כל כך טוב לבכות על זה? אבל מה הבעיה בלבכות?

באיזשהו שלב, כבר מתחילים להתעייף מנטלית, הראש נשחק, מתחילים להגיע לימי הטיפול בדיכאון. אין כוח לקום בבוקר, ואחרי שכבר מצליחים לקום אז קמים בעצבים, עוד לא נכנסים לחניון וכבר יש לך הרגשה שבא לך להקיא. כי בואו נודה על האמת, ההרגשה באשפוז-יום היא הרגשה של "בית קברות". לא מספיק שמתמודדים עם מצב פיזי לא טוב, אז עכשיו גם הראש מתחיל להידפק.

אם יש משהו שבהחלט קשה לי בהתמודדות עם המחלה הזו, אלו הימים שבהם צריך לבלות יום שלם בבית החולים. שוב, אולי זה לא ישמע טוב כל כך, אבל כל היום לראות מסביב אנשים שנראים שכאילו רק סופרים את הזמן לאחור – שיהיו בריאים ושיחיו עד 120 – זה קושי שקשה לתאר. תאמינו לי, כשכואב ומגעיל, כל מה שאתה רוצה זה קצת לשחרר, להתמרמר ולהתבכיין (אם לא עכשיו אז מתי?).

אבל איך?, זה באמת מרגיש לא נעים ולא נוח לעשות את זה, בטח כשיושב לידך בן אדם מבוגר שכבר מחכה 5 שעות שהתרופות שלו יהיו מוכנות, כדי שיוכל להישאר עוד 3 שעות של אומללות בקליניקה. ובאמת שהוא נראה אומלל! וכואב לי הלב (תרתי משמע, התרופות לא עושות טוב לתפקודי הלב כל כך). אז איך זה שאני, צעיר ממנו ב ב-40 שנה נגיד... יכול להראות גם אומלל?! זה פשוט מרגיש כל כך לא מתאים! (לכו תתווכחו עם הרגשה). באותו רגע חשבתי, "המממ... לעומתו אני נראה כאילו אני יכול לרוץ עכשיו את מרתון תל אביב... אז מה עכשיו דווקא להראות שלא טוב לי...?".
 

אז אם אנחנו רגע אחרי פסח, למה לא לשאול שאלת תם?
איך זה שלא עושים הפרדה של גילאים, באשפוזי-יום? או מנסים לפחות לדאוג שאנשים בשכבות גיל זהות יהיו באותם איזורים? לא יודע...
באמת, כל כך חסרה אינטראקציה בין המטופלים בחדר אשפוז-יום, כל כך חסרה התמיכה ההדדית בין היושבים חדר, כל כך חסרה פעילות שיכולה להעביר את היום בצורה נעימה יותר. אם במחלקת ילדים אפשר לנסות לעשות לחולים שמח, אז למה לא גם במחלקה של המבוגרים בעצם?

ועוד שאלה לסיום - למה לעזאזל נותנים להוא שמוכר את ה"בייגל'ה חם" להכנס לקליניקה לצעוק שהוא מוכר בייג'לה ב 10 שקלים ולהעיר את כולם!? אם אין תמיכה, לפחות תנו לנמנם, לא מצליח להבין את זה...
אההה, כן... זו כבר ביקורת, ומישהו חייב לעשות משהו בעניין הזה!.
אבל עזבו אתכם משטויות, העיקר הבריאות..."